חרדה והעיר הגדולה

כעשרה אחוזים מהישראלים סובלים מחרדה ברמה כזו או אחרת. כשגרים בעיר, האחוזים מטפסים עוד הרבה לגמרי. שני פסיכיאטרים שאני מכיר העריכו שבתל אביב כארבעים אחוזים (!) מהבוגרים נוטלים תרופות נוגדות חרדה. זה אומר שבין שליש לחצי מהאנשים שאתם מכירים נמצאים בטיפול תרופתי. האמת נמצאת כנראה אי שם באמצע, אך עדיין מדובר במספר עצום של אנשים, והוא רק הולך וגדל. חרדה היא חלק בלתי נמנע של החיים, ועוד יותר חלק בלתי נמנע של החיים בעיר.

כדי להבין זאת, חישבו על יחסים בין אדון ועבד, או בין מעסיק ועובד. האדון, המנהל, דורש מהעובד להשלים משימה עד סוף השבוע. העובד מצידו, מבין מה המשימה שמוטלת עליו ויודע שהוא לא יעמוד בה כי אין מספיק זמן. אין מספיק שעות לסיים את המצגת, אין מספיק שעות לתקן את כל הבאגים בתוכנה, אין מספיק שעות לסיים את המאמר. אבל המנהל רוצה, הלקוח מחכה, והעובד שלנו נתקף חרדה שמא לא יעמוד בדרישות ולא יספק את המצופה ממנו. בחרדתו הוא מוותר על הפסקת הצהריים ואוכל פחות, הולך לישון מאוחר יותר וקם מוקדם יותר ומוותר על שעות שינה יקרות, ועל זמן איכות עם משפחתו היקרה. הוא מקריב את הרומנטיקה (במובן הרחב) למען התועלתנות הדרושה. בסופו של דבר, הוא עומד במשימה ומסיים אותה עד סוף השבוע. אבל עד אז קורים כמה דברים: הוא נלחץ, עבד קשה יותר וויתר על שעות פנאי ורוגע. עד שמגיע סוף השבוע הוא מותש ומתמוטט, ושוב מוותר על שעות הפנאי שלו, פשוט כי אין לו כח. אם חשבתם שהמנהל שלנו במצב טוב יותר, כנראה שטעיתם. גם המנהל סובל מחרדה כשהוא דורש תוצאות מעובדיו, הוא הרי תלוי בהם ובביצועים שלהם, וככל שהוא מנהל בכיר יותר כך הלחץ עליו גדול יותר ומצופה ממנו ליותר.

האדון מופיע בשלל צורות. הוא יכול להיות מנהל, הוא יכול להיות אב, אל או תרבות. מראשית האנושות ועד היום נחלש כוחם של אדונים כאלה ואחרים (למשל היחלשות האל אחרי עידן הנאורות באירופה), אך הציפיות עדיין קיימות, לאדון פנים אחרות.

האדון בעיר המודרנית, זו שאתם כנראה חיים בה, הוא התרבות. היא זו שמטילה עלינו סדר שעלינו לציית לו. אין ספק שלעיר יש יתרונות לא מבוטלים וצדדים חיוביים. העיר הפכה את האדם לעשיר יותר, חכם יותר בריא ושמח יותר מאי פעם. מקס ובר כתב ש"אויר העיר עושה את האדם חופשי". אבל לחופש שמספקת הסביבה האורבנית יש תג מחיר. הסביבה מותחת למקסימום את היצע האפשרויות וההנאות שאתם יכולים (באופן פוטנציאלי) לקבל, אם כי ברוב המקרים ללא אפשרות להגשים. הסביבה האורבנית יוצרת פער בין מה שמובטח ומה שמצופה לבין מה שאפשר לנצל בפועל. ככל שהפער הזה הולך ומתרחב, הוא הופך למתח בלתי נסבל ויוצר חרדה.

העיר דוחסת בתוכה אלפי גברים ונשים מפתים ומושכים, היא מוצפת במסעדות, ברים ובתי קפה שנפתחים בשדרות, יש בה סרטים, מופעים ואינסוף אירועי תרבות. היא מגרה את כל החושים שלכם, כל הזמן. העיר לא הולכת לישון, היא נעה בלי מעצורים ובמהירות. בכל מקום שתהיו, כל דבר שתעשו, תמיד יהיה באותו זמן ובמקום אחר אירוע אחר, צבעוני ומרשים יותר.

כל זה לא חדש. פרויד ידע את זה כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובמאמר "תרבות ללא נחת" טען כי התרבות המודרנית מחייבת את אילופו וריסונו של היצר האינדיבידואלי למען הסדר החברתי הכללי. הויתור האישי הוא זה שמאפשר את יצירת התרבות, אך בתמורה הוא מקריב את האושר הפרטי בכך שהוא משעבד אותו. דיכוי הצרכים והתשוקות הוא מצב שיוצר תסכול וקונפליקט נפשי מתמשך – חרדה. לעסקה יש כללים – התרבות מכתיבה את החוקים ועל האדם לציית להם, או להיות מודר מהחברה. הוא צריך לעבוד, לדחות סיפוקים, להדחיק משאלות ולציית לאיסורים, להיות ממושמע. בתמורה לכך, הוא מקבל גם הנאות – יחסי מין, מחסה ומזון המסופקים בתמורה לעבודה קשה ובטחון (יחסי) בעיר.

בעיר המודרנית, שפיתוייה פזורים בכל עבר וגלויים לכל עין, התרבות מצווה עלינו דבר נוסף – סיפוק כרוני של הנאות. ההדחקה הולכת ונעשית קשה יותר במצב כזה, ומובילה לרמה הולכת וגדלה של חרדה. כולם לחוצים, מתוסכלים, עייפים, עצבניים.

בכל מקום בו יש חרדה האנשים תוקפניים יותר (מסיבות גנטיות), אבל הם גם מחפשים דרכים להקל עליה ולפוגג אותה. כדי להתמודד עם החרדה באופן עמוק צריך לטפל במקור שלה. יציאה מהעיר למנזר זן כנראה תעזור, או לחלופין עזיבה של העיר לטובת הכפר והטבע והתבוננות בפריחת הרקפות. אבל כמה מכם יעשו את זה?

דרך אחרת, חתרנית יותר, היא לערער באופן ישיר על תשתית יחסי האדון והעבד. במוסדות חינוך אנתרופוסופיים למשל, הוחלף המודל המקובל במודל דמוקרטי יותר. למרות זאת, ברוב מוסדות החינוך קיים עדיין המבנה המסרותי וכאשר המנהלת או המנהל לא מרוצים נתקפים כל הכפופים להם – מורים, תלמידים והורים – בחדרה ובפחד. אנחנו עדים גם להיפוך של היחסים – מקומות בהם המאבק הסתיים בקריסת הסמכות והעבד הפך לאדון. אבל גם במקום הזה החרדה היא בלתי נמנעת. המסקנה היא שהאדון והעבד קשורים אחד לשני ביחס שאי אפשר להתירו. הם נחלמים אחד בשני, והם עשויים לשנות את מיקומם ועמדתם, אך אין באפשרותם לברוח מהמבנה עצמו. הימלטות מהחרדה היא בלתי אפשרית.

אבל בעיר אין זמן לכל זה. האגו האורבני שלכם מחפש קיצורי דרך. אתם מחפשים פתרון מהיר וזמין שיעזור לכם למתן את השפעת הלחץ. הקשר בין חרדה לבין צריכה כאמצעי זמני להרגעה ידוע. אתם קונים יותר דברים שאתם לא באמת צריכים כדי להרגיש שיש לכם יותר, שלא פספסתם כלום, שאתם אופנתיים וקובעי טרנדים. וזה באמת עוזר, ליומיים במקרה הטוב. ואז החרדה חוזרת כי יש דברים אחרים שלא קניתם, אירועים שלא הייתם בהם, ציוצים שלא כתבתם וסטטוסים שלא עדכנתם.

מה שעוזר יותר הוא דווקא מגע אנושי. במחקר שבדק השפעת מגע על לחץ וחרדה נמצא שאצל נבדקים שקיבלו עיסוי שבדי עמוק במשך עשרים דקות בלבד היתה ירידה משמעותית ברמת הקורטיזול (הורמון שאחראי על תחושת לחץ) והוואסופריסין (הורמון שגורם לעליה בקורטיזול), ובנוסף עליה בתאי דם לבנים שמהווים חלק מהמערכת החיסונית. בקבוצה אחרת באותו מחקר שקיבלה עיסוי מלטף בלבד נמצאה עליה ברמת ההורמון אוקסיטוצין (שידוע בכינוי "הורמון האהבה") האחראי על תחושת רוגע, וירידה בהורמון אדרנלין שמעודד ייצור קורטיזול. מחקרים אחרים בנושא הראו תוצאות מעניינות אחרות, כמו למשל מלצריות שנגעו רק לרגע בידם של לקוחות קיבלו טיפים גדולים יותר. בקיצור, מגע אנושי זה טוב.

אבל איפה בדיוק אתם מוצאים מגע כזה בעיר? אתם מניחים שאתם לא יכולים סתם ככה לבקש מאדם זר ברחוב חיבוק, ושאם תעשו כך אתם מסתכנים בדחיה וגינוי במקרה הטוב, ובמפגש עם המשטרה במקרה הרע. באופן פרדוקסלי, דווקא בעיר התפתחה תרבות של בקשת מגע מזרים, כולל המגע האינטימי ביותר - מין. פנטזיה עירונית שכיחה היא הגעה למסיבה או בר, פגישת אדם זר וקיום יחסי מין איתו (או איתה) באותו יום, לפעמים גם באותו הזמן ובאותו המקום. במובן הזה פנטזיית הסטוץ היא משכך חרדה גופני אולטימטיבי.

הסיפור ההגיוני והמודע לתסריט כזה הוא שמדובר בהגשמה של ערכי החופש והמיניות הפתוחה, החיים בעולם הגדול בצורה הפרועה והמיוחדת ביותר שאפשר. לא צריך לשלול את הסיפור הזה. אבל לא מדובר בכל הסיפור. הצד הפנימי של הסיפור הזה הוא רוגע ונחמה זמניים שגוף אחד מעניק לגוף אחר. לא הגשמה של שום ערך. ככל שרוצים לגעת מהר יותר, מוקדם יותר, כך הדבר מצביע על מידת החרדה הנפשית שקדמה לתשוקה הגופנית. אחרי הסקס ההרפתקני, אחרי הכיבוש הגופני, הנחמה הזמנית מתפוגגת והחרדה והניכור חוזרים. מדובר במנגון שמאפשר הרפיה זמנית בלבד, ולא רק שאינו מקל על החרדה בטווח הארוך, הוא גם מחדש ומזין את מקור החרדה דרך נקיפות מצפון, רגשות אשמה ובדידות.

הגוף הוא המקום המרכזי בו מתרחש המאבק על הרגעת החרדה לא רק בהקשר של יחסי מין. לצד מגע אנושי עם האחר, אכילה מהווה גם היא הזדמנות לרגיעה זמנית והפחתת החרדה. להפחתת החרדה באמצעות אוכל ישנם שני מקורות עיקריים. האחד הוא אכילה כפעולה מרגיעה בפני עצמה ("food for comfort", התמונה המוכרת של בכי ודלי גלידה או שוקולד), והשני הוא השליטה באוכל. בין אם מדובר באנורקסיה ובין אם מדובר בהקפדה קיצונית על מזון אורגני או ממשק של בעלי חיים מפונקים מדובר באמצעי להשבת שליטה לידיים שלכם.

האדם שחי בלחץ ובחרדה רץ ממקום למקום וממטלה למטלה, מוותר על שעות שינה, מוותר על פעילויות פנאי שמסבות לו עונג אמיתי ומרגיש שסוף סוף יש מקום שבו השליטה חוזרת לידיים שלו. אם ישתה מיץ מלפפונים ועשב חיטה בבוקר, ינגב חומוס אורגני עם שווארמה צימחונית בצהריים, יימנע ממוצרי חלב במשך היום ובערב יאכל ביצי חופש, אז תפחת החרדה ותגיע השלווה אותה הוא כל כך רוצה. ואם לא יעמוד בכך, לפחות יקרא אינסוף מאמרים ויצרוך חומר בנושא. גם במקרה הזה הסיפור ההגיוני והמודע ידגיש ויתמקד בתכונותיו הבריאות של האוכל. וגם במקרה הזה אין לשלול את הסיפור וברור לכל שהימנעות מאכילת יתר היא בריאה. אבל כמו במקרה יחסי המין, גם כאן לא מדובר בכל הסיפור. כמו שכתב פרויד, "אחד מתנאי המחלה הוא שהאדם המציית לכפייתיות עוסק בה ללא הכרת משמעותה". אם הדברים שאתם עושים נעשים מבלי שאתם יודעים את המשמעות העיקרית שלהם, הם כנראה נעשים מתוך ציות כלשהו לנורמות חברתיות.

האם לכל העניין הזה יש סוף שמח? האם יש דרך לגור בעיר ובכל זאת להשקיט את החרדה? התשובה הגורפת היא כנראה לא.

הצפיפות העירונית רק הולכת וגדלה, וביחד איתה מגוון האפשרויות הפוטנציאליות. אמצעי ההדחקה הרווחים – מין, אוכל, אופנה – אינם מרגיעים את החרדה לאורך זמן ומשמשים כפתרון זמני בלבד. הם מרגיעים את החרדה ובאותו הזמן מטפחים אותה. הדחפים עליהם הם מכסים אורבים ומאיימים להתפרץ בכל רגע ולייצר גל נוסף של חרדה, מתח ומועקה.